<h1>שבלי הלקט סימן ק"ז</h1>
<h2>דף נז.</h2>
בספר התרומה מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם אפילו ברשות הרבים גמורה, דליכא למיגזר באיש דילמא שליף ומחוי. ורבינו ישעיה זצ"ל כתב מיבעיא לי איש בטבעת שיש עליה חותם גזרו ביה רבנן דילמא שליף ומחוי כי היכי דגזרו באשה בטבעת שאין עליה חותם אי לא. ומצאתי בירושלמי [שבת פ"ו ה"א] בהלכה ולא בעיר שלזהב והאיש על ידי שאינו שחץ מותר. נישמעינה מן הדא, רבן גמליאל בר' ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח שלזהב בידו וגערו בו חבירו משום תכשיט. הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה. הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת, אסורה לצאת בו אפילו בחצר.
<h2>דף נט:</h2>
כתב בעל התרומה הרצועות או הפתילים התלויין באבנט שבתוך המכנסים, ופעמים שהן חשובין ויקרים והן שלמשי ותלויין בהן קרסים מוזהבין, וקושר ראשו השיני באנפיליאות שלעור או שלבגד למותחן, ופעמים שהולך יחף, שמא מותר, אע"פ שנושא אותן החוטין החשובין התלויין באבנטו, לפי שאם חפץ ילבש האנפיליאות ויצטרך להן. ואפילו ביום הכיפורים פעמים שקושר בהן ראשי המכנסים הנופלין למטה וזוקפן למעלה. והמחמיר לקושרן ולקובען באנפיליאות או לבתי שוקים, וכשנועלן ולובשן כורך ראשן השיני באבנט, וכשהולך יחף נשארו באנפיליאות ואינן כלל עליו, טוב הדבר ויצא מכלל ספק תבוא עליו ברכה. וגאון אחר כתב מה שמוליכין רצועות הנקראות אולירי באבנט כדי לקשור האנפיליאות או בתי שוקים למותן ופעמים שהולכין יחיפין כגון ביום הכיפורים אי נמי בקיץ מרוב החום, נראה שאין איסור בדבר ולא משאוי הוא, דהא אמרי' פרק תולין [שבת קל"ט ע"ב] מתעטף אדם בכילה וכסכסיה, פי' רצועות התלויות בה, ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש. ואקשינן מאי שנא מטלית שאינה מצוייצת כהילכתה שאם יצא בה בשבת שהוא חייב. ומשני ציצית לגבי טלית חשיבא ולא בטלה, הכא כולה מבטל לה. הוא הדין מצינן למימר הכא דבטלי אגב האבנט. מיהו, אם הן מוזהבות או שהן שלמשי, איידי דחשיבי לא בטלי, דומיא דציצית דחשיב ולא בטל. אמנם רבינו ישעיה זצ"ל כתב אילו הפתילים שהן תלויין באבנט שלמכנסים וקושר בהן בתי שוקים אם אינו לובש בתי שוקיים, אותם הפתילים משאוי הם להוליכם בשבת ולא דמו לכסכיסי כילה, שכסכיסי כילה הן משמשין את הכילה ומתוך כך הן בטלין אצלה, אבל הפתילים אינם תשמיש האבנט אלא בפני עצמן הן לקשור בתי שוקים בהן וכיון שאין לו בתי שוקים משוי הן ואסירי. עד הנה דברי הרב זצ"ל.
בספר יריאים שני סרבלין ושני תכשיטין אחרים זה על זה, והוא אינו צריך להם אלא לאחד מהן אסור, מדתנן בפרק כל כתבי הקודש [ק"כ ע"א] לעניין דליקה ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף. למדנו שלא במקום דליקה אסירי. ורבינו שלמה זצ"ל הביא מיכן ראייה לאסור, על ההיא דתנן בפרק במה אשה קמרא עילוי המיינא מאי אמר ליה תרי המייני קאמרת. פי' אסורין הן. והתרומה כתב מותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה, ואפילו אם היה אסור לצאת בשני חגורות, דהא דאמר תלמודא תרי המייני קאמרת, פירש רבינו שלמה זצ"ל שני פירושים, אחד להיתר ואחד לאיסור. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב אפילו למאן דאסר תרי המייני, נראה שאם בגדיו ארוכים וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש, הרשות בידו, ואין אנו אוסרין תרי המייני זה על גב זה. אם כן, הני נשי דידן שיש להן כתנות שלובשות אותן ובהן המיינין תפורין לחגור מתניהן ואחר כך חוגרין עוד חגורה שלמשי, או רצועה של כסף, טוב להן שלא תחגורנה המייני הכתנות, שלא יהו חשובין כשני המיינין, ודיי להן בחגורה או ברצועה. ואם תאמר הרי המייני הכתנות נחשבות כמשאוי, כיון שהן מחוברין בכתנות ובטילין לגבייהו, שריין, דאמר מר מתעטף אדם בכילה וכסכיסיה ויוצא בה לרשות הרבים. והנכון היה, להסיר אותן ההמיינין התפורין בכתנות, שהרי אין בהן חשיבות כל כך וטוב להן להסתלק מן הספק. והנראה בעיניי, שאין שום ספק בזה, דוודאי מאחר שהן תפורין בכתנות הרי הן ככסכיסי כילה ובטילין הן לגבי הכתנות ומותר להן לחגור חגורה אחרת ואין כאן משום תרי המייני. עוד כתב אחי אומר אני דמותר להתעטף אדם בשני סודרין או לצאת בשני אנפילאות מפני הצינה. וכן אילו שיש להן שני אבנטין במכנסיהן, האבנט האחד שבו תלויין הרצועות שקושרין בהן האנפילאות, והאבנט האחר שמחברין אותן למעלה במתניהן, נראה שמותר אם תפירת המכנסים חלוקה לשני האבנטין. אבל אם אין תפירתן חלוקה, נראה שאסור, מידי דהוה אתרי המייני זה על גב זה דאסורין.
<h2>דף ס:</h2>
תנו רבנן לא יצא האיש בסנדל מסומר ולא יטייל בו מבית לבית ואפילו ממיטה למיטה, אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המיטה. כתב אחי ר' בנימן נר"ו סנדל המסומר שדיברו בו חכמים לא יכולנו לעמוד על עיקרו, ואינו כמו הסנדלים המצויין אצלינו, ואילו שלנו אינן אסורין אלא גזירה שמא יצאו מרגליו, או שמא תישבר הרצועה שעליהן, ויבוא להביאם ארבע אמות ברשות הרבים, וכיון דברשות הרבים אינן אלא גזירה, ברשות היחיד הוי גזירה לגזירה, והשתא דלית לן אלא כרמלית ברשות היחיד אינו אסור כלל. וכן כתב הר' אברהם בן הר' שלמה זצ"ל אילו הסנדלין שלנו למה הן אסורין, גזירה שמא ישתלפו מרגליו ויבוא להביאם ארבע אמות ברשות הרבים. ולא יצא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה, אבל אם יש ברגלו מכה מותר. ולא בתפילה, ואפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין היא, לכתחילה לא יצא דילמא מיפרקא ואתי לאייתוייה. ולא בקמיע, בזמן שאינו מן המומחה, אבל אם הוא מומחה, בין דאיתמחי גברא בין דאתמחי קמיעא, בין דאתמחי גברא, דעבד תלתא קמיעין לתלתא גברי חד חד זימנא. בין דאתמחי קמיעא, דעבד חד קמיעא לתלתא גברי והועיל להם, מותר לצאת בו. בין קמיע שלכתב בין קמיע שלעיקרים, בין חולה שיש בו סכנה בין חולה שאין בו סכנה, ולא שנכפה אלא אפילו שלא יכפה. ואילו הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה, כגון גות גות וזולתן, ואין בהן חותם, נראה שאסור להוליכן אדם בשבת אם לא נתמחו היטב בקמיע מומחה. לא יצא אדם לא בשיריון ולא בקסדא, היא קובע נחושת או ברזל או עץ, ולא במגפיים, הם בתי שוקים שלברזל, ולא בסייף ולא בקשת ולא בתריס, ולא באלה הוא עץ שראשו אחד עב או ברזל שראשו אחד עב, ולא ברומח. ואם יצא חייב חטאת.
<h2>דף קכ.</h2>
בספר יריאים שני סרבלין ושני תכשיטין אחרים זה על זה, והוא אינו צריך להם אלא לאחד מהן אסור, מדתנן בפרק כל כתבי הקודש לעניין דליקה ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף. למדנו שלא במקום דליקה אסירי. ורבינו שלמה זצ"ל הביא מיכן ראייה לאסור, על ההיא דתנן בפרק במה אשה [נ"ט ע"ב] קמרא עילוי המיינא מאי אמר ליה תרי המייני קאמרת. פי' אסורין הן. והתרומה כתב מותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה, ואפילו אם היה אסור לצאת בשני חגורות, דהא דאמר תלמודא תרי המייני קאמרת, פירש רבינו שלמה זצ"ל שני פירושים, אחד להיתר ואחד לאיסור. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב אפילו למאן דאסר תרי המייני, נראה שאם בגדיו ארוכים וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש, הרשות בידו, ואין אנו אוסרין תרי המייני זה על גב זה. אם כן, הני נשי דידן שיש להן כתנות שלובשות אותן ובהן המיינין תפורין לחגור מתניהן ואחר כך חוגרין עוד חגורה שלמשי, או רצועה של כסף, טוב להן שלא תחגורנה המייני הכתנות, שלא יהו חשובין כשני המיינין, ודיי להן בחגורה או ברצועה. ואם תאמר הרי המייני הכתנות נחשבות כמשאוי, כיון שהן מחוברין בכתנות ובטילין לגבייהו, שריין, דאמר מר מתעטף אדם בכילה וכסכיסיה ויוצא בה לרשות הרבים. והנכון היה, להסיר אותן ההמיינין התפורין בכתנות, שהרי אין בהן חשיבות כל כך וטוב להן להסתלק מן הספק. והנראה בעיניי, שאין שום ספק בזה, דוודאי מאחר שהן תפורין בכתנות הרי הן ככסכיסי כילה ובטילין הן לגבי הכתנות ומותר להן לחגור חגורה אחרת ואין כאן משום תרי המייני. עוד כתב אחי אומר אני דמותר להתעטף אדם בשני סודרין או לצאת בשני אנפילאות מפני הצינה. וכן אילו שיש להן שני אבנטין במכנסיהן, האבנט האחד שבו תלויין הרצועות שקושרין בהן האנפילאות, והאבנט האחר שמחברין אותן למעלה במתניהן, נראה שמותר אם תפירת המכנסים חלוקה לשני האבנטין. אבל אם אין תפירתן חלוקה, נראה שאסור, מידי דהוה אתרי המייני זה על גב זה דאסורין.
<h2>דף קלח:</h2>
ולצאת בשבת בבתי ידים הנקראין גוונטי מפני הצינה, אע"פ שיש למצוא צד התר שהרי הן כעין מלבוש לידים, חוכך אני בהן להחמיר, לפי שאין אדם יכול למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך לו, ופעמים שצריך למשמש בבשרו מפני כינה שעוקצתו, אי נמי לחכך בבשרו וצריך להוציאם מידיו ושמא ישכח ויוציאם ד' אמות ברשות הרבים, אך אם תפרן מערב שבת בבתי זרועיו שלמלבושו, או קשרן קשר שלקיימא יפה דליכא למיחש דילמא משתלפי שרי. וכובע שללבד שקורין פילטרו, או שלקשין וכנפי טווסין, לפי פירוש רבינו שלמה ורבינו גרשם ז"ל מותר לצאת בו, אך שיהא מהודק וקשור בטוב שלא יפילנו הרוח, כדאמרינן האי סיינא שרי, והתניא סיינא אסיר, ומשנינן לא קשיא, הא דמיהדק הא דלא מיהדק, ומפרש"י דמיהדק להתר, שהוא קשור ומהודק בראש היטב שלא יפילנו הרוח. ורבינו חננאל זצ"ל פירש סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתר. ואנו ראינוהו פעמים רבות ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף בבגד הוא חשוב כאוהל ואסור. ובפרק בתרא דעירובין פירש סיינא, כובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גוננות על הפנים מפני השמש, אם מהדק אפילו יש בו טפח שרי ואי לא אסיר. ויש מפרשין הא דמיהדק, הא דקתני מותר, בכובע דמהדק מכל צדי הראש שהוא עשוי להוליכו כעין זה שקורין אילמוצא, והא דקתני אסור בדלא מיהדק על ארבעת צידי הראש, ושפתותיו בולטין מן הראש ולחוץ טפח, דהשתא הוי אוהל ואסור, אבל אינו רחב טפח מותר שאין זה דומה לאוהל. ורבינו ישעיה זצ"ל פירש כפירוש רבינו שלמה זצ"ל, דלאו משום אהל נקט לה, שאין אהל במלבושי האדם, אלא מטעם שמא יפריחנו הרוח הילכך מיהדק שרי, לא מיהדק אסיר. ועל אילו הכובעים שהן שלבגד דק, נראה בעיניי, שצריך לקושרן תחת צוארו, שהרי אינם מהודקין ומיושבין היטב על הראש ונוחין וקלין הן להוציאם הרוח מראשו ויש לחוש שמא יוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים. אבל במטוה שלנוצה שלעזים ליכא למיחש שהרי מתיישב היטב בראש. וכן כתב בעל התרומה מטוה שלעזים, שלועזין בוריטא, אפילו בלא קישור מותר, דמיהדק שפיר בראש. ועוד כתב אסור להניח על כתיפו שוליו שלטלית הנופל לאחוריו, וכן שתי קרנות טליתו התלויין למטה לפניו אסור להניחה על כתפיו. ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו מותר ללכת בכך לפי שהלולאות בטילות לסרבל. ואם הן מוזהבות וראויות עוד לשומם בסרבל, אם כן חשובות הן ולא בטלי, ואסור ללכת בהן ברשות הרבים, כמו טלית שאינה מצוייצת כהילכתה.
<h2>דף קלט:</h2>
כתב בעל התרומה הרצועות או הפתילים התלויין באבנט שבתוך המכנסים, ופעמים שהן חשובין ויקרים והן שלמשי ותלויין בהן קרסים מוזהבין, וקושר ראשו השיני באנפיליאות שלעור או שלבגד למותחן, ופעמים שהולך יחף, שמא מותר, אע"פ שנושא אותן החוטין החשובין התלויין באבנטו, לפי שאם חפץ ילבש האנפיליאות ויצטרך להן. ואפילו ביום הכיפורים פעמים שקושר בהן ראשי המכנסים הנופלין למטה וזוקפן למעלה. והמחמיר לקושרן ולקובען באנפיליאות או לבתי שוקים, וכשנועלן ולובשן כורך ראשן השיני באבנט, וכשהולך יחף נשארו באנפיליאות ואינן כלל עליו, טוב הדבר ויצא מכלל ספק תבוא עליו ברכה. וגאון אחר כתב מה שמוליכין רצועות הנקראות אולירי באבנט כדי לקשור האנפיליאות או בתי שוקים למותן ופעמים שהולכין יחיפין כגון ביום הכיפורים אי נמי בקיץ מרוב החום, נראה שאין איסור בדבר ולא משאוי הוא, דהא אמרי' פרק תולין [שבת קל"ט ע"ב] מתעטף אדם בכילה וכסכסיה, פי' רצועות התלויות בה, ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש. ואקשינן מאי שנא מטלית שאינה מצוייצת כהילכתה שאם יצא בה בשבת שהוא חייב. ומשני ציצית לגבי טלית חשיבא ולא בטלה, הכא כולה מבטל לה. הוא הדין מצינן למימר הכא דבטלי אגב האבנט. מיהו, אם הן מוזהבות או שהן שלמשי, איידי דחשיבי לא בטלי, דומיא דציצית דחשיב ולא בטל. אמנם רבינו ישעיה זצ"ל כתב אילו הפתילים שהן תלויין באבנט שלמכנסים וקושר בהן בתי שוקים אם אינו לובש בתי שוקיים, אותם הפתילים משאוי הם להוליכם בשבת ולא דמו לכסכיסי כילה, שכסכיסי כילה הן משמשין את הכילה ומתוך כך הן בטלין אצלה, אבל הפתילים אינם תשמיש האבנט אלא בפני עצמן הן לקשור בתי שוקים בהן וכיון שאין לו בתי שוקים משוי הן ואסירי. עד הנה דברי הרב זצ"ל.
<h2>דף קמז.</h2>
ובשם רבנו תם זצ"ל מצאתי היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתיפיו בשבת חייב חטאת. פי' שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתיפו ואין זה דרך מלבוש. והר' יוסף זצ"ל כתב אסור לקפל קרן הטלית על כתיפו דנראה כמשאוי, אבל להתעטף בטליתו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה ומתכסה בו כתיפו וגופו מותר. וגאון אחר כתב אסור לקפל האדם טליתו על ראשו ועל כתיפו בשבת מפני חמה או מפני הגשמים דהכל משאוי הוא. אבל לפירוש רבינו חננאל זצ"ל משמע שאינו אסור אלא כשמסירה כולה מעליו ומקפלה ונושאה על כתיפו. וזה לשונו כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלא חתימא. פי' דת המלך היתה באותו עת על כל הקונה סרבל מייתי לה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה, וחתים עלי באינך כדי לידע שניטל מיכסיה. וכל טלית שנמצאת בלא חותם ואינה בכנפה, לובשה נתפש כגונב המכס, הילכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה, חיישינן שמא ייפסק החותם ומפני פחדו שלמוכס יסירנה מעליו ויקפלנה וישאנה על כתיפו כמשא, לפיכך אסור כל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם.
